הקדמת המחבר הי"ו. ברוך ה' אלקי ישראל ומרומם על כל ברכה ותהלה. כי לו דומיה תהלה. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך בניך בני רחומך, חמדה גנוזה תורת חכם מקור חיים, אר"ש נחלי מים. פשטיה כגנות עלי יאורים דרשותיה כארזים עלי מים. רמזיה נטעי נעמנים סודותיה מור ואהלים יקרים וכל נפש מישראל חייו בזה ובבא בה תלויים ובכן מה אשיב לה' על כל טוב אשר גמלני טרם כל אשר פדה נפשי מרדת שחת והחייני וקימני וגם אשר זיכני להוציא לאור מה שקבלה נשמתי בחי' תורה ואגדה כי לא היה במחשבתי כלל וכלל להוציאם לאור מטעמים רבים ובפרט שאינם להלכה והוי כדבר שאין בו תועלת אך הרבה מחברי הרבנים שקראתי לפניהם דבר מה זרזוני מאד להוציאו לאור ובטלתי דעתי מפני דעתם (וכבר אמר החכם דבריך חוצה יפוצו, אם תראה כי בם יחפוצו, אך לא ישמעו על פיך אם תראה כי בם יקוצו] והרב הבדרשו כתב כי התורה והאדם נר אלקים בארץ התורה להב מתפורר משביב היושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו גיוו פתילה נפתלת נשמתו שמן זית זך בהתחברם יחד יתמלא הבית אורה ע"כ ובזוכרי על משכבי כן לב"ן רדף עלי מלבד תחלואי ויסורי שהתישו כחי כליותי יסרוני דע לפני מי אתה בא' דור הולך ודור בא אשרי מי שבא, וכבר במד"ר אחרי (פכ"ב אות א') איתא כל מי שהומה ומהמה ותלמיד אין לו מה הנאה יש לו ע"ש וביותר ידאגו נפשות עגונות ומתאוננות אשר אין חליפות אך אחרי שובי ניחמתי ואזכרה מ"ש אדוננו הרמב"ם במורה נבוכים כי הכותב דבריו ומחלקם הוא חשוב כדורשם לאלפים מבני אדם ע"ש והרב הק' מהר"מ ן' גבאי בהקדמת הספר עבודת הק' העתיק דב"ק הג' בעל פאת השולחן וז"ל בקצור שהכונה באדם היתה להיות עבד נאמן ליוצרו וכו' בקש לתקן זה בהשאיר לו זרע שיושלם בו התכלית ולא יפסוק חוט העבודה וכו' ולא ימחה שמו וכו' ומאז שם ה' הכוסף בטבע הבריאה שיכסוף שיהיה לו בן וכו' ואף אם הניח בן והוא אינו הגון יגרום לו היפך מה שכוון בו כי תאבד תקוותו וימחה מספר החיים כמ"ש בפ' יש נוחלין (דקט"ז.) יואב שלא הניח בן כמותו נקרא בו מיתה ולתשוקה זו אמרו השלמים להניח תלמיד וכו' ולפי שגם בזה אין בטחון ראו